דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

​היש קיום ממשי לאדם במציאות וירטואלית?

יחסי "אני-אתה"

בובר, כחלק מהמסורת הדיאלוגית שהתפתחה באירופה באמצע המאה ה-20 מייחס חשיבות מכרעת לממשותה של השפה 7. קיומו של האדם כסובייקט נוצר ומתעצב בתוככי הדיאלוג - תוך כדי השיח עם זולתו. השיח עם מישהו הוא שבונה את האדם כאישיות רוחנית. לא האדם הבודד הוא עובדת היסוד של הקיום האנושי, אלא האדם המצוי בזיקה עם הזולת. העיקר הוא על כן לא הקיום הפיזי אלא התגבשות התודעה האינדיבידואלית תוך כדי קשר ודיאלוג עם מישהו אחר - בדיבורנו עם האחר אנו מתהווים בעצמנו 8.

בספרו הפופולארי בזמנו ("אני-אתה" 1923) טען בובר שקיומו של האדם המודרני בתוכי העולם הטכנולוגי הוא קיום קלוש, נעדר חירות יצירה וחירות מוסרית מכיוון שהוא מתקיים בין סובייקט לאובייקט, כאשר הסובייקט רואה באובייקט מציאות גמורה וסדורה הניתנת למדידה, ניתוח, שימוש, שליטה וכל כיוצא בזה. מערכת יחסים טכנו-מדעית זו, שזכתה בהגותו של בובר לכינוי "יחסי אני-לז" (לז = גוף שלישי), היא המאפיינת את החברה הטכנולוגית המודרנית והיא המביאה על האדם המודרני ניכור מזולתו, שעמום רוחני ובדידות. כאשר המציאות הסובבת אותנו נתפסת רק בעין מדעית בהתאם לחוקי הטבע והלוגיקה, אזי לא נותר מקום לחירותו האישית של האדם והאדם שוקע בניכור, בבדידות ובשעמום קיומי. בזיקת אני-לז מתייחס בובר לעולם התופעות הקנטיאני שניתן לפענוח מדעי ולשליטה טכנולוגית אולם אין בו חירות שכן עולם התופעות האובייקטיבי הוא עולם סדור וקבוע בחוקיות פנימית משלו.

יחסי "אני-אתה" לעומת זאת מצויים במרחב הרוחני המתקיים בין שני סובייקטים ומכיל את שניהם. "האני" של היחס "אני-אתה" מתייחס אל זולתו כאל סובייקט בלתי מותנה ובאותה עת נבנה בעצמו כסובייקט מעין זה. יחסים אלו אינם מוגדרים על ידי העולם הטכנולוגי ואינם כבולים בתוך הקטגוריות התפיסתיות, כפי שהעלתה התבונה הטראנסצנדנטאלית של קאנט ב"ביקורת התבונה הטהורה". אין להם קיום אובייקטיבי במובן המקובל בשגרת השפה המדעית, אולם יש להם ממשות אנושית, והם אלו הבונים את הסובייקט כאישיות יוצרת, מכריעה, שאינה ניתנת למדידה ולהערכה סופיות.

במובן העמוק, היחס אל האתה בזיקת "אני-אתה", הנו לפי בובר היחס הדתי בטהרתו. בכל זיקה אל ה-"אתה" נוגע האני בשולי אדרתו של "האתה הנצחי", האלוהים. בכל זיקה אל מישהו לא כאל אובייקט אלא כאל אישיות רוחנית חיה וחופשית אנו מבטאים יחס דתי. זהו יחס דתי, לא במובן המקובל ברחוב הישראלי לתואר "דתי", ז.א. שמירת מצוות, אלא במובן של התחברות אל ישות אינסופית שלא ניתנת לתפיסה בשפה אובייקטיבית ויש לה נוכחות בכל סובייקט. הרעיון קרוב למחשבתו של שלינג לפיה חירות האדם נעוצה בחירות האלוהית הפועלת דרך הסובייקט האנושי. האובייקט הנו משהו מוגדר ולכן ככל שיהיה מורכב הוא בסופו של דבר סופי. הסובייקט אינו "משהו" אלא "מישהו" שהוא אינסופי; השיח עם הזולת הוא שמפגיש אותנו, לפי בובר, עם האינסופיות המוחלטת של "האתה הנצחי": "הקווים המאורכים של הזיקות נפגשים זה בזה באתה הנצחי. כל אתה שנתייחד הוא אשנב אליו [=אל אלוהים]. .(בובר, בסוד שיח, 1980 , ע' 57)
נוכל להעמיד אלו מול אלו את מאפייניה של האישיות האנושית בשני מצבי הזיקה שמתאר בובר.

ביחסי אני-לז האחר הוא:
  • האחר הנו אובייקט - האחר שמנגד לאני הוא חפץ בעל תכונות הניתנות לתיאור
  • האובייקט נוצר לשם תכלית או לשימוש מסוים
  • האובייקט ניתן להערכה ומדידה, לתפעול, לשימוש, לאנליזה
  • האובייקט הוא בעל ממדי מרחב וזמן
  • האובייקט הוא גמור וידוע, הוא כבר ישנו - התהוותו בעבר (Present Pefect)
  • האובייקט הוא בעל קשרי סיבה ומסובב לסביבתו.

לעומת זאת, ביחסי "אני-אתה", האחר הוא:
  • האחר אינו אובייקט –הוא סובייקט
  • בעל זיקה הדדית אל האני. האני ובן שיחו מצויים בזיקה הדדית בין שווים.
  • האני והאני שמולו, קרי ה"אתה", נוצרים מתוך הזיקה ומתקיימים בתוכה כל עוד מתקיימת הזיקה.
  • האני וה"אתה" הם בעלי אותו מעמד וסטאטוס, הזולת אינו משמש בידי האני לשם השגת תכלית כלשהי, סיפוק צורך, אינטרס וכדומה.
  • היחס בין האני לאתה הוא בלתי-אמצעי (ללא רפלקציה), אותנטי, הדדי.
  • אין יחסי אובייקט - אינני רואה בבן שיחי אובייקט.
  • אין יחסי שימוש, ניצול, הפקת תועלת כלשהי.
  • הזיקה היא הווה בלבד, ואין האני יכול לדעת מראש את מהלכה או את מקומו של האתה בעתיד.
  • האחר אינו ניתן למדידה ולהערכה אובייקטיביות.
  • לאחר אין התמד קבוע לאורך זמן.
  • לזיקה יש קיום רגעי, אולם היא משפיעה עמוקות על אישיותו של האדם המעורב בה.

לפי תפיסה זו, האדם מתהווה מתוך זיקה בין-אישית. הוא אינו אובייקט ניתן למדידה, הערכה ותחזית מראש, ולכן אינו יכול להתמצות על ידי מדע הפסיכולוגיה או מדעי הרוח המתיימרים להיות מדעים, אלא הוא סובייקט חופשי, בעל יכולת הכרעה חופשית ויצירה אותנטית. הסובייקט אינו קיים כדי לשרת את צרכיו של מישהו אחר, אלא קיומו הוא התכלית הפנימית שלו ומימוש עצמי זה מתקיים כאשר הוא נכנס בזיקה עם זולת כלשהו ובמיוחד בני אדם. הזיקה הבין-אישית הזו מתממשת לא אצל היחיד בקצה האחד של הזיקה או אצל היחיד בקצה השני שלה אלא במרחב הביניים שביניהם.

"הבין" (Der Zwischen) שבו מתהווה הזיקה אינו מקום אלא מרחב רוחני של הידברות בין-אישית שהשפה המדעית, האמונה על ממדי זמן ומרחב אובייקטיביים, אינה יכולה להסבירו, אולם עדיין יש לו משמעות לקיומה של זיקה וליצירתם של סובייקטים המקיימים זיקה ביניהם. במאמרו "לילך אחר המשותף" (בובר, פני אדם, 1965 , ע' 152-174) דן בובר בקוסמוס הרוחני ששותפים לו בני האדם הערים, רעיון שהוא לוקח מהגותו האפוריזמית של הרקליטוס. הקוסמוס הרוחני המשותף לבני האדם מתקיים באמצעות הדיבור האנושי – הדיבור ההדדי הוא שמקיים את עולמו הרוחני של האדם, עולמה של האנושות (שם , ע' 162). הדיבור אינו עניין טכני אלא המיליה, כנזכר לעיל, של הרוח האנושית. מטאפורה נוחה (ומוגבלת בתוקפה) להסברת מרחב "הבין", הלקוחה דווקא מעולם הפיזיקה, היא השדה המגנטי המתהווה בין שני קטבים מגנטיים ובו בזמן גם יוצר את שני הקטבים הללו. היווצרות שני הקטבים והיווצרות השדה שביניהם היא אותה התרחשות עצמה ואין לשדה קיום אלא בתוך ההתרחשות הזו. כך גם "הבין" שמצביע עליו בובר אין לו קיום אלא באשר שני סובייקטים נכנסים ביניהם לזיקה, והזיקה הזו היא התרחשות שאינה מתקיימת אצל כל אחד מהדוברים הנדברים אלא היא מהות הקיום של שניהם כסובייקטים המצויים בזיקה.

 

בין ההוגים שראו בשפה המדוברת בראשית המאה ה-20 את קטגוריית היסוד של הקיום האנושי האותנטי אנו מוצאים את פרדיננד אבנר, אויגן רוזנשטוק-הוסי, מרטין בובר, פרנץ רוזנצוייג. ראו ש"ה ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור ועד בובר (ירושלים: מוסד ביאליק, תשלג"). לוינס היה הוגה שהמשיך את הרעיון במחצית המאה.
בתחום חקר הלשון הייתה במוקד הדיון על מהות השפה תאוריית וורף-ספיר שטענה, שהשפה האנושית והתרבות האנושית התפתחו יד ביד וששפתו של האדם קובעת את הדרך בה הוא חושב ואת ראייתו את העולם. ראו: Whorf, B. (1956). Language, Thought & Reality. Cambridge, MA: MIT Press.
על המחשבה הדיאלוגית של מרטין בובר נכתבה ספרות ענפה. ראו בין השאר: דוד ברזילי (1999). האדם הדיאלוגי: תרומתו של בובר לפילוסופיה. ירושלים: מאגנס. שמואל הוגו ברגמן (1973). הפילוסופיה הדיאלוגית מקירקגור ועד בובר. ירושלים: מוסד ביאליק.