דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

​אמנו רחל וגאולת ישראל ומורשתה בשירה

מקרא ופירושיו


אזכור מפורש וגלוי לתפקידה של רחל בשיבת הבנים מהגלות ארצה אינו מצוי בתורה אלא בנביאים.
באמצעות מונולוג דרמטי מתאר ירמיהו הנביא את תגובת ה' לבכיה של רחל ולאי השלמתה עם השהייה הממושכת בגלות.

ירמיהו ל"א:




14 כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
15 כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
16 וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם.





הכתוב אוחז לשון בינוני של נפעל ('נִשְׁמָע'), כדי להדגיש כי רחל אינה נחה לרגע. קולה נשמע כל הזמן. מצטרפת לכך אחת המשמעויות המוכרות של 'קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע', היינו קולה הרם נשמע ללא הפוגה 3, מעת שיצאו בניה לגלות ועד שישובו לנחלתם. בין אם התכוון הנביא לתיאור מעורבותה באשר אירע לגולי ממלכת הצפון (722 לפה"ס), בין אם התכוון לגולי יהודה (586 לפה"ס), בין כך ובין כך, רחל אינה מרפה 4. אשר לפעולה ('פְעֻלָּתֵךְ'), שאלוקים מעניק לה עליה שכר, יש להניח כי הכוונה למעשיה הטובים בעבר, או לבכייתה ללא הפוגה – כמשתמע מפשוטם של כתובים. 5

חיה בן איון סבורה, שנבואה זו של ירמיהו חוללה שינוי בתפיסת דמותה של רחל, שעוצבה בפרקי בראשית בעיקר כדמות עקרה, הכמהה להורות ולא כאם רחומה הדואגת לצאצאיה. 6 זהו, לדעתה, המקור הקדום הראשוני, המייחס לרחל תכונות אימהיות, והוא שפותח תהליך, ההופך אותה לסמל האם המובהקת. עוד היא סבורה, שירמיהו נטל לעצמו 'חירות פואטית' כשבחר ברחל, שהייתה אמם של שבטי הצפון, ולא צירף אליה את לאה, בלהה וזלפה, לשמש כאימהות הבנים, מפני שנקברה, לדעתה, ברמה שבנחלת בנימין. 7 מיקום הקבר והעובדה שקדמונים בישראל ובמזרח התיכון האמינו ברוחו של המת, המסוככת על צאצאיו החיים, 8 תרמו אף הם, לדעתה, לעיצוב דמותה כאם.

בעקבות פורענויות נוספות שפקדו את עם ישראל מאז חורבן הבית הראשון ועד הנה, התעבתה משמעותם של פסוקים אלה לאין שיעור – כידוע וכמקובל בהתייחסות לטקסטים קלסיים. על כן קורא שאינו מחפש במקרא בכלל ובספרי הנבואה בפרט את האירוע ההיסטורי המדויק, שאליו כיוון הנביא, יראה בהם את מעורבותה הבלתי נלאית של רחל האם בכל פורענות שפקדה את העם מאז יצאו לגלות ראשונה. חז"ל הוסיפו לבכייה הבלתי פוסק ולמעשיה הטובים את התעמתותה המילולית הבלתי מתפשרת עם אלוקים.

כך מצאנו באיכה רבתי פתיחתא כ"ד:


[...] מיד (לאחר שאלוקים הגלה את בניו בשל ע"ז) פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו – והיה בחור בן שלושים ושבע שנים – אמרת לי: העלהו לעולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו ולא תזכור לי זאת?! ולא תרחם על בָּני?!
פתח יצחק ואמר: רבש"ע כשאמר לי אבא: 'אלקים יראה לו השה לעולה בני' לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?! [...]. 9
באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע! גלוי לפני, שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה, ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותן שבע שנים ,והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני, ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה, ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?!
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן, הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"א) 'כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו', וכתיב (שם ירמיהו ל"א) 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך' וגו' וכתיב (שם ירמיהו ל"א)' ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם'. 10




לפי מדרש זה, הקב"ה נענה לרחל, המבקשת רחמים על בניה, ואינו נענה לאברהם ויצחק, אבות האומה, ה'מגייסים' את ניסיון העקידה הנורא כדי לשכנעו לגאול את בניו. שניהם מבקשים להזכיר לקב"ה, שנענו לצו לעקוד ולהיעקד ללא היסוס. האב לא ריחם על בנו, ובנו לא ריחם על עצמו. 11
המדרש מתייחס אך ורק לבחינה האמוציונלית-רגשית, אשר אפיינה את העקידה, ואינו מזכיר את ההיבט האמוני, המעמיד בסימן שאלה את ההבטחה המפורשת, אשר קדמה לעקידה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (בראשית כ"א 12). 12 אנו נצרף את שני ההיבטים הללו ונשאל, מדוע נענה הקב"ה לרחל ולא התרשם מאברהם ומיצחק, אשר חוו בעוצמה רגשית ואמונית ניסיון עקידה. היש מקום להשוואת שבע שנים של ציפייה לאהוב-לב להקרבת אדם?! לאובדן חיים?! לנטילת חיים?! להעלמת אמת מאם 'המוקרב' ומאשת 'המקריב'?! הרי גם אם ניסיון הציפייה של רחל היה קשה ביותר, וגם אם נניח שהוא הלך והתעצם והצריך כוחות נפש עצומים במשך שבע שנים נוספות, שבהן לא רק שלא חייתה עם אהוב לבה, אלא ראתה את אחותה-צרתה חיה עמו, בכל זאת לא הקריבה חיים במובן הפיזי של המלה?! אמנם גם העוקד והנעקד לא עקדו בפועל, אף על פי כן נראה, לכאורה, כי ניסיון העקידה גדול יותר, שהרי לא ידעו, שהאירוע הדרמטי המתואר בבראשית כ"ב הוא ניסיון בלבד.
מדוע אפוא נענה אלוקים לרחל ולא לאברהם וליצחק?

נראה, כי בניגוד לאבות שנענו לצו אלוקים, יזמה רחל מהלך עצמי. איש לא חייבה לכך. להפך. תחילה מסרה סימנים ליעקב אבינו, כדי להכשיל את דרכו של אביה הרמאי. מאוחר יותר מסרה לאחותה את הסימנים כדי למנוע ממנה להתבזות.
דומה, כי לשון המדרש ('באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה') רומזת לאסרטיביות של רחל – מחד גיסא, ולפסיביות החלקית של האבות ('פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר'; 'פתח יצחק ואמר') – מאידך גיסא. קפיצה דורשת מאמץ נוסף על 'פתח ואמר'. הקב"ה נענה, לפי מדרש זה, לרחל, על אף נימת התיגר הכפולה העולה מדבריה: היא מקניטה את הקב"ה על שקינא לעבודת כוכבים, אף-כי אין בה ממש, ומכנה את הגולים 'בני' ולא 'בניך', כפי שראוי היה, לכאורה, שתכנֵם. רחל עשתה זאת בכוונה תחילה, כדי לרמוז לאלוקים שבהגלותו אותם, איבד, לדעתה, את 'זכויות ההורה' שלו. 13
רחל, המתגלה במדרש זה כבעלת אומץ, תושייה ועָצמה, משנה את הגזרה 'מיד', כלשון הכתוב: 'מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן'. 14 אמנם המקור המקראי אינו מזכיר במפורש את תפקידה של רחל בגאולת ישראל, אולם מבכייה הבלתי פוסק במשך זמן רב – עובדה העתידה להשתנות בעקבות הגאולה – ניתן ללמוד על תרומתה לגאולה. לעומת זאת, במדרש תפקידה אינו משתמע לשתי פנים, ואף על פי שישראל אינו אותו ישראל שנזכר במדרש, מכל מקום, מקומה בתהליך הגאולה ברור.

בראשית מ"ח 7 הוא מקור נוסף – אמנם סמוי – המתייחס למקומה של רחל בשיבת הבנים.




'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם'.




מיקומו של פסוק זה בתוך רצף הפסוקים, שהוא נתון בו, אינו ברור. מה עניין הגדרת מעמדם החוקי של בני יוסף בין שבטי ישראל להיזכרות יעקב במותה של רחל?

דומה כי קריאה פשטנית של הכתובים תזהה, לכאורה, בדברי יעקב אבינו תחילתו של תהליך, המעיד על חוסר התמצאותו בזמן – תוצר נלווה למחלתו (מ"ח 1).
נתבונן בפסוקי הפרק הרלוונטיים לענייננו:




1 וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם.
2 וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה.
3 וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי.
4 וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
5 וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם. אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.
6 וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.
7 וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.
8 וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה.
9 וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.





נוסף על ההיזכרות 'התמוהה' במותה של רחל, יעקב אינו מזהה בפס' 8 את בני יוסף, שאותם הזכיר במפורש בשמם בפסוק 5. יעקב מוכרע, לכאורה, בידי מחלתו. גם זקנתו עומדת לו לרועץ. על כן אחיזתו במציאות חלקית בלבד. העבר, הפולש להווה, מטשטש את גבולות המציאות הריאלית, ומאחר שזיקתו לרחל מיוחדת במינה, הוא שב ונזכר בה מעת לעת בלי קשר לזמן או למקום.
אולם, אף-כי כך עולה, לכאורה, מן הפשט, אין זו דרכה של רוב הפרשנות.
יש הסבורים, שההיזכרות ברחל קשורה ישירות לרצף הפסוקים כפי שהוא. הבטחת הארץ, המוזכרת ברֵישָׁה של פרק מ"ח, מאפשרת ליעקב להעניק בכורה לראוי בעיניו, ובגלל אהבתו לרחל, אשר מתה עליו בדרך ולא זכתה לקבורה מכובדת, הוא מעניק ליוסף, בנה בכורה, נחלה כפולה, כדין בכור. 15
אחרים סבורים, שההיזכרות ברחל אינה קשורה לפסוקי הפתיחה של פרק מ"ח אלא לסֵיפָה של פרק מ"ז, שבו מבקש יעקב מיוסף לקברו בכנען:

בראשית מ"ז:




29 וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.
30 וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ.
31 וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה.





על אף העובדה שיוסף נענה ברצון לבקשת אביו לקברו בחברון (פס' 30), אין יעקב משוכנע שבקשתו תבוצע. על כן הוא משביע את בנו (מ"ז 31). אולם גם השבועה אינה מניחה את דעתו, לכן הוא ספק מנמק, ספק מתנצל בפניו (מ"ח 7) על שהוא מבקש לקברו במערת המכפלה, למרות שהוא עצמו לא קבר את רחל במערה זו, כדברי רש"י ברישה של פירושו לפס' זה: 'ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להיקבר בארץ כנען, ולא כך עשיתי לאמך, שהרי סמוך לבית לחם מתה [...] ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ 16, וידעתי שיש בלבך עלי [תרעומת]'. 17
פרשנים אחדים סבורים, שיעקב מתנצל על שנאלץ לקברה בדרך מסיבות 'טכניות', כמו, למשל, המרחק בין מקום פטירתה של רחל למערת המכפלה 18, או בגלל התנהלותו האטית בשל קהל רב ומקנה כבד, 19 אשר הקשתה את העברת גופת רחל למערה, או בשל העדר רופאים חונטים במקום. 20
בפירוש הרמב"ן נוכל למצוא צירוף של סיבות 'טכניות', 21 שיש בהן כדי להסביר מדוע לא יכול היה לקבור את רחל במערה, על אף קרבתה היחסית למקום פטירתה ('היה יעקב כבד מאד במקנה הגדול ובני בית ולא יגיעו שם רק בימים רבים, וכן עשה בדרך ההוא ימים רבים עד בואו אל אביו, כי איך יעזוב את בניו ואת מקנהו בדרך וילך מהרה עמה למערת המכפלה, ואיה הרופאים והרפואות לחנוט אותה. וזה טעם 'עלי'').
יש התולים את הסיבה בתקופת השנה, שעשויה הייתה לפגום בגופת המתה 22 ובכבודה. 23 ספורנו סבור, שהצער הכריעו וּמנעו מלהוליכה לקבורה נאותה, ורק רמב"ן מדגיש, שהתבייש בכך שנשא שתי אחיות ולכן נקבר במערה עם מי שנישאה לו ראשונה בהיתר.

כל התשובות הללו, אשר אינן מתנתקות מפשוטו של מקרא, מצביעות על העובדה, שיעקב אינו מנותק מהמציאות, ושמצבו הפיזי אינו פוגע בשכלו הישר וברגישותו המשפחתית, אולם אין להן זיקה כלשהי לתיאור תפקידה של רחל בתהליך הגאולה. אולם בחלקו השני של פירוש רש"י, הנסמך על מדרשי חז"ל 24, מצאנו זיקה כזו:




אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר (ירמיה לא יד) 'קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה' וגו', והקב"ה משיבה (ירמיה ל"א 15) 'יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם'.




המדרש – ורש"י בעקבותיו – לומד בגזירה שווה, כי יעקב נצטווה על-פי הדיבור לקבור את רחל במקום שנפטרה בו, כדי שתבקש רחמים, בבוא העת, על בניה. יעקב מזכיר את המילה 'שם' (וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת') ובדברים ל"ד 5 מצאנו: "וימת שם משה [...] על-פי ה'': מה בדברים על-פי הדיבור, אף בבראשית על-פי הדיבור. רמב"ן, שולל הצעה זו, מפני שאינה נרמזת במקרא ('וצריך על כל פנים שיהיה רמז במקרא לטעם הזה שאמר באגדה זו'), משער, שרש"י ביקש להדגיש, שמקום קבורתה נקבע על-פי נתיב הגולים ('ושמא זהו מה שאמר הכתוב 'מתה עלי רחל בדרך', 'ואקברה שם בדרך', כלומר, בדרך אשר יעברו בה בניה מתה ושם קברתיה לטובתם, כי היא לא מתה בדרך רק ברמה, שהיא עיר בארץ בנימין ושם נקברה, אבל בדרך של עתיד מתה, והכתוב לא יפרש בעתידות רק ירמוז בהם'). ולפי פשוטו, פסוקי ירמיהו ל"א מסייעים ל'אמינותה' של אגדה זו. 25

לסיכום, עיון בבראשית מ"ח 7 ובירמיהו ל"א מלמד על מעורבות פעילה של רחל אמנו בתהליך השיבה מהגלות. רחל האם, המבכה את בניה, היא זו המשכנעת את האלוקים, על-פי מה שהוצג עד כה, להשיבם אל אדמתם.


קיוונים אקדמים