רישומי מקרא על שירה בת זמננו

1. מאמע רוחעל / משה צבי וינטרוב ²⁶
   מאמע רוחעל / משה צבי וינטרוב
   
   

   להלן השיר המלא בתרגומו לעברית משולבת באידיש ובארמית

   מסופר בשמו של הרב לאו, ²⁷ כי בשלהי מלחמת העולם השנייה הצליחו רבני ותלמידי ישיבת מִיר בפולין להשיג אשרות מקונסול יפן בפולין וכולם יצאו לעבר ישראל דרך יפן ובכך ניצלו מגזרת השמד. בהגיע הגאון ר' חיים שמואלביץ, ראש ישיבת מיר זצ"ל, לישראל, עשה את כל המאמצים ונסע להתפלל בכותל המערבי ובקבר רחל. ²⁸
   בהגיעו לקבר רחל, פרץ ר' חיים בבכי והתחנן ואמר לרחל אמנו: יודעים אנו את הכתוב בדברי הנביא: 'מנעי קולך מבכי', אך אני – שחוזר עכשיו מהמחנות ומהשרפות – מתחנן בפנַיךְ:

   	תבכי, תבכי, רחל, וֵיין, מאמע, ויין בעד עמך, רחמים שאלי לפני מלך בורא נפש כל חי. אוי ויין, מאמע, וֵיין, שערי דמעות לא ננעלו שיאמר לצרותינו די.

   זהו הפזמון.
   השיר נפתח בדברי האני-השר, המתאר את מעמדו המיוחד של קבר רחל, 'ששופכים בו דמעות, בשעת צער ובעת מחול' – במיוחד ביום פטירתה, י"א בחשון. החל מהבית השני מתאר האני-השר את המיוחס לר' חיים שמואלביץ, הממיר את בקשת ה' בירמיהו ל"א – 'מנעי קולך מבכי' – בבקשה הפוכה: 'אוי, ויין, מאמע, ויין' (=בְּכִי, אמא, בכי). בבית השלישי משובצים פסוקים ממשלי ל"א 29 ('רבות בנות עשו חיל'), מישעיהו א' 7 ('פצע וחבורה') ומצירוף ישעיהו ס' 4 וירמיהו נ' 14 ('שאי עינייך וראי שה פזורה') לציון העובדה המייסרת, שהעם לא שב עדיין לנחלתו, ושמכותיו הולכות ומתרבות במשך שנים רבות, כלשון השיר: 'עד מתי אידישע קינדער עוד יתגלגלו מגלות לגלות / ממצרים, בבל, ספרד, ועד וורשה הבירה'. השיר שב אל רחל בעקבות מוראות שואת אירופה – הנוראים, לפי שיר זה, מקודמיהם: 'ובפרט המחלה הנוראה שלא חסה על הקטנים עם הגדולים / עם הקטנים'. מחלה זו נדרשת בשיר זה לא רק בהקשר היסטורי, אלא גם בהקשר תרבותי-דתי, הרומז לסטיית הדורות מדרך ה'. זאת הסיבה להבטחה: 'נשאר בד' אמות של תורה, בתוך אמוני עם סגולה / לא נכרע למודרניזציע רק בדרך הסלולה'.
   השיר עממי ופשוט. כוונתו בהירה. אמירתו מפורשת ונעדרת תחכום, עם זאת, משולבת בו – בבתים השלישי והחמישי – נוסף על התשתיות המקראיות שנזכרו – התשתית המדרשית, אשר נידונה לעיל, המרחיבה את תחום פעילותה של רחל האם. שיבת הבנים מגלות ראשונה חוֹצָה, כנזכר לעיל, גבולות של זמן ומקום וגולשת למוראות השואה. כמו כן, נדרש סיועה ליולדות בשל ניסיונה הרב כעקרה במשך שנים רבות. פרט נוסף, המצוי במדרש המובא בשיר, ואינו מצוי במדרש המצוטט לעיל מאיכה רבתי, הוא יכולות דומות שהורישה רחל לבנה יוסף.
   שיר זה מהלך באותו מסלול שצעדו בו מקורות מקרא ומדרש קודמים. רחל אמנו משמשת בו כמליץ יושר עבור עם דָּווה וכמי שבידה לבטל גזירה. ר' חיים פונה אליה כנציגו של עם, הזקוק לה במובנים רבים, כולל חמריים, כגון פרנסה ברווח: 'לאידישע קינדער פרנסה נאר מיט רווחים / פרנסה וכלכלה / בלי מכשלה ותקלה'.
   זיקתו של שיר זה לתשתיותיו העתיקות ישרה ובהירה. רחל אמנו מוצגת בו ובהן כמוסרת נפשה על שיבת הבנים ורווחתם בכל הזמנים הקשים.

   מאמע רחל' '/ אייבי רוטנברג
   
   

   להלן מילותיו המקוריות באנגלית (בשילוב מילים בעברית ובאידיש) – משמאל, ותרגומן לעברית (בשילוב פזמון באידיש) – מימין.

   שיר זה דומה, במידה רבה, לשיר הקודם.
   השיר פותח בזריחה, המהווה רקע למימוש ציפיותיה הרומנטיות של רחל, המודה לאלוקים על איש האמת, אשר עִמו עתידה היא להקים אומה. אולם עם רדת הלילה מתנפץ חלומה אל סלע מציאות אחרת, אשר בה זוכה לאה – אחותה הבכורה ויריבתה – ביעקב . זריחה ושקיעה אינן אפוא ציוני זמן ותפאורה בלבד, אלא סמלי תחושותיה של רחל, הזורחת בבוקרו של יום נישואיה וקומלת ובוכה עם רדת הלילה.
   לא רק באותו לילה בכתה רחל, גם בעת שהייתה עקרה ('הורגלת להזיל דמעה בעבור ילדייך היקרים'), ומאוחר יותר כשילדיה הביולוגיים והמטפוריים, אשר התגלמו בעם כולו במצוקותיו, נזקקו לה ('רחל אימנו בכי בעבורנו שוב'
   השיר קורא תיגר על אלוקים מחולל הפורענויות לסוגיהן ומציג את רחל כאחת והיחידה, המסוגלת להתמודד עמו. יכולת זו, המוזכרת פעמיים בשיר: 'כשעגמומיותה זעקה / השיגה הסכמה / אתגר לבוראה', וכן: 'זהו אבינו, שעשה לנו הכל / ואנו מבקשים את אתגרך – להתנגד לו'), רומזת למדרש איכה רבתי פתיחתא כ"ד, הנזכר בראשית המאמר. גם תיאור ציפייתה של רחל למימוש אהבתה ליעקב, אבי האומה העתידית, ובנתינת הסימנים לאחות (בית שני) מושתת על מדרש חז"ל. ³⁰ נקודות אחיזתו של שיר זה בתשתיתו המדרשית רבות אפוא משל קודמו.
   שלא כשיר הקודם, המבקש מרחל אמנו, שתדאג לפרנסה מרווחת ולצרכי יום יום חמריים, מבקש האני-השר בשיר זה להפחית את סבל הבנים – המוצגים כילדים מפוחדים – מזה, וכשארית אומללה – מזה – ולהחזירם לארצם ('בכי נא על בנים אשר גלו ועל סבלם / [...] ושבו בנים לגבולם'). שילוב עברית ואידיש בתוך רצף הלשון האנגלית וחזרה על הפזמון הופכים את השיר, הקשור בעבותות לתשתיותיו הקלסיות המקראיות והמדרשיות, לעממי, פשוט ובהיר, כמוסבר לעיל.

   מנעי קולך מבכי / עידן רייכל
   
   

   	כי בלילות שנתך נודדת וכל חלום הוא למורא תטי אז את אוזנך לשקט כל חסד רחמים עוד יעלה, הנה הוא בא כי בשבילו נפשך נשמרת הרי קרבה היא השעה עד ששדוד בזרועותייך ייפול בסוף הדרך כשישובו לגבולם רק מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי השער ייפתח לו ויבוא בו בסערה כשישובו לגבולם עד אל נחלי המים דרך שארית כוחך אם ישיבנו אז נשובה מנעי קולך מבכי יש תקווה לאחריתך רק מנעי קולך...

   עידן רייכל כתב את השיר לאחר ששמע הרצאה על פרשת השבוע מפיו של הרב לאו. באותה פרשה סופר על רחל המבכה על בניה. הפרשה נגעה בעידן, בעיקר בגלל הקשר לחטיפת גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר – ולכן החליט לכתוב שיר בהשראת הפרשה. השיר רווי תקווה, שנכזבה, לדאבון לב, כי מאז נכתב השיר, הוחזרו, כידוע, שניים מהם – אלדד רגב ואודי גולדווסר – בארונות מתים, ורק גלעד שליט יבדל"א חי וקיים, אי שם בשבי החמאס.
   שמה של הנמענת אינה נזכר במפורש בשיר, על כן היא ניתנת ליותר מזיהוי אחד: ספק רחל אמנו, ספק רחל כמטפורה לכל אם או אישה, המייחלת לשוב בנה /בעלה/ אהובה, ספק מטפורה לעם המייחל לשוב בניו, ואולי התכוון לאשת אודי, קרנית גולדווסר, לאם גלעד שליט ולמשפחת רגב ³² – השערה המתבססת על נסיבות 'לידתו' של השיר.
   
   השיר המתאר כמיהה לשובו של הבן האובד, האחד והיחיד, מתאר גם כמיהה לשוב כל הבנים בכל הדורות. הפן האקטואלי-הפרטיקולרי אינו אלא אחד מני רבים.
   רחל האנושית, הממוקדת בחוויית שיבת הבן, סובלת מנדודי שינה. היא חווה סיוטי לילה ('כל חלום הוא למורא'). כוחה עומד לה בקושי רב ('דרך שארית כוחך'). כל אלה אינם אירועים חד-פעמיים אלא מתרחשים שוב ושוב, כנלמד מהעובדה שהשיר מתחיל בפסוקית-סיבה: 'כי בלילות שנתך נודדת', כאילו ביקש לומר: 'מצבך קשה כי ...'. ובכל זאת, השיר אופטימי ביסודו. רוח דברי הכתוב בירמיהו משמשת תשתית לנוסח פניית האני-השר אל רחל בבית השלישי – המשמש גם כפזמון חוזר ('רק מנעי קולך מבכי / ועינייך מדמעה') – ובבית הרביעי.
   ייחודו של שיר זה, כנזכר, באפיון דמותה של העורגת כאם, כאשה או כאומה באופן סימולטני.
   אופטימיות ופסימיות משמשות בשיר זה , לכאורה, בעירבוביה., שכן על אף כוונתו של המשפט השלם, , 'עד ששדוד בזרועותייך / ייפול בסוף הדרך', ושל המילים המסוימות, 'שדוד' ו'ייפול', אופטימית – כעדות הטור החותם: 'יש תקווה לאחריתך', וכפי שיוסבר עוד בהמשך, השימוש במילים 'שדוד' ו'ייפול', שהן בעלות מטען ערך שלילי ביסודן, ³³ הופך את התיאור לפסימי ורומז לעובדות, כפי שאירעו בפועל לשניים מהחטופים, אלדד ואודי ז"ל.
   דין דומה ל'שער', הנזכר בבית השלישי ('השער ייפתח לו / ויבוא בו בסערה'), שאינו בהכרח שער רחמים בעולם הזה, אלא שערי שמים, שאליהם הגיע בסערה אליהו הנביא דווקא עם מותו, כמסופר במלכ"ב ב' 1 ('ויהי בהעלות ה' את אליהו בסערה השמים...' ).
   וכך גם בבית החותם את השיר, המשרבב מילת תנאי ('אם'), המעמידה את תקוות האני-השר בספק: 'אם ישיבנו אז נשובה'.
   אולי זוהי ספקולציה, השואבת כוחה מנסיבות הולדתו של השיר, כפי שסיפר עידן רייכל, וממה שאירע למושאי השיר באמת, וכן ממשמעויות המילים בתשתיותיהן הקדומות. ונראה, שמבין שתי אפשרויות הקריאה של השיר, התכוון הכותב לאופטימית שביניהן, שכן האני-השר רומז ליותר מתשתית מקראית אחת. נוסף על התשתיות שהוזכרו, עולים משיר זה ניחוחותיה האופטימיים של מגילת שיר השירים – בוודאי על-פי הרובד הנגלה, הפשטי של המגילה. ³⁴ ממנה לקוחות המילים 'הנה הוא בא'.³⁵ ומשם גם הלילות,³⁶ נדודי השינה,³⁷ החלום, השורש ש.מ.ר,³⁸ ואולי גם זרועות האהובה³⁹.
   ברוח זו ניתן להתייחס גם אל המילה 'חסד' ('כל חסד רחמים'), שאדניהּ', כידוע, במגילת רות,⁴⁰ בעלת אפיונים אידיליים מובהקים, על-פי הפשט וגם על-פי מחקרים ידועים⁴¹.
   דין דומה לשימושו של השורש ש.ו.ב. בשיר זה ('אם ישיבנו אז נשובה') ובמקורות מקרא ידועים⁴².
   על-כן ניתן לקבוע כי רוחו הכללית של השיר, במיוחד ביחס למקומה של רחל בו – כרוח קודמיו וכרוח המורשה היהודית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בירמיהו ל"א כפשוטו וכפרשנויותיו.
   לשיר זיקה גם לשירה העברית ולרוחה האופטימית, כדוגמת שירת לאה גולדברג,⁴³ אולם הדיון בכך חורג מגבולות מאמר זה ולא הוזכר אלא כדי לקבוע, שאופן השימוש של רייכל בתשתיות קדומות ובנות זמננו מאפשר להסיר מעל השיר את גלימת 'העממיות' ולהלבישו בשמלת 'הספרותיות' – סוגיה מעניינת, שהדיון בה חורג גם הוא מגבולות מאמר זה.

   רחל / מאיר אריאל
   
   

   	רָחֵל היגלי לי האבן כבדה על הבאר, הצאן צמאו למים. היגלי יפת תואר יפת מראה שאגול את האבן אשקר ואבכה רָחֵל רָחֵל היגלי לי הַסֶּלָע כָּבֵד עַל הַלֵּב מאין אמצא כוח? היגלי באמיתך ובצידקך תואר כמו אמת ומראה כמו צדק רָחֵל אל תמנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה שאי את נהי תמרורייך השמיעי קול ברמה הִמאני מהנחם רָחֵל רָחֵל היגלי לי האבן כבדה על הבאר, הצאן צמאו למים היגלי יפת תואר יפת מראה שאגול את האבן אבכה ואבכה רָחֵל

   שיר זה מחזיר את הקורא לתמונה מוקדמת בחיי רחל רועת הצאן, המחכה למגולל האבן מעל הבאר. לכאורה, תמונה רומנטית, המתייחסת לראשית דרכם המשותפת של יעקב אבינו ורחל אמנו. אלא שהצאן הממשי מחייה המוקדמים של רחל אינו אלא מטפורה ל'צאן ישראל' הצמא למים, היינו לישועה ולגאולה, ימים רבים מאוחר יותר, ו'האבן הכבדה' – משל לייסוריהם הקשים מנשוא ('מאין אמצא כוח'). האבן, הכביכול ממשית, בבית הראשון ובבית השלישי, הופכת ל'סלע כבד על הלב' – בבית השני. לפיכך, מגולל האבן איננו אלא המושיע, המנחם – אלוקים, הזקוק לדמות הרחלית, המדרבנת לעשייה, כדמותה של רחל – במדרש איכה רבתי פתיחתא כ"ד. הפרשנות הלאומית איננה דרש. שני הבתים החותמים את השיר מאשרים אותה ומהווים מעין פואנטה, המחייבת קריאה חדשה של הבתים הפותחים, המאמצת את הפרשנות הלאומית.
   רחל פותחת וסוגרת את כל אחד מארבעת הבתים, להוציא הבית הרביעי, השונה משני הקודמים לו ומהבא אחריו, הן במספר השורות המצומצם יותר, הן בפנייה הישירה אל רחל, העומדת בסתירה גמורה, לכאורה, לפניית הנביא, והן בכך שהוא מתנתק מתמונת הרועָה, הבאר והצאן, אשר בה התגלתה ליעקב אבינו לראשונה, ופונה בגלוי למחוזותיו של ירמיהו הנביא המקונן.
   יצוין, כי מאיר אריאל בוחר לפתוח את שירו באירוע מוקדם מחיי יעקב ורחל – הפגישה על יד הבאר. מוקדם יותר מזה שבחר אייבי רוטנברג. ואף-על-פי שבחירתם שונה, כוונותיהם דומות.
   רחל מוזכרת שבע פעמים בשיר: בפתיחת השיר ובסיומו, בפתיחת שלושה מתוך ארבעה בתים ובחתימת כל הארבעה. שבע הוא מספר שלם בעל משמעות מאגית בתרבות היהודית. רחל מהווה אפוא דמות מופתית, העשויה לחולל מהפך בגורל עמה באמצעות בכי ונהי תמרורים.
   האני-השר עושה שימוש דומה בפנייה, 'היגלי לי' ו'היגלי'. כל אחת מהן מופיעה שלוש פעמים במקומות קבועים בכל אחד מהבתים, עובדה היוצרת מעין מהלך טקסי, מיסטי, המחזק את אפיונה של רחל כבעלת פוטנציאל לחולל מהפך בגורל עמה.
   עולה מכאן, שלמרות שמאיר אריאל עושה, לכאורה, בכתובי מקרא כבשלו, שכן בניגוד לנביא ירמיהו, המצטט את קול אלוקיו, המנחם את רחל ומבקשה למנוע קולה מבכי, דורש ממנה האני-השר: 'אל תמנעי קולך מבכי / ועינייך מדמעה [...] / השמיעי קול ברמה / המאני מהינחם',⁴⁵ הרי הוא מהלך, בכל זאת, בגלוי בתלם מדרשי קדום ומוכר, מאיכה רבתי פתיחתא כ"ד (אשר הוזכר בראשית המאמר), החושף אם לוחמת עד חורמה.

   מאמע רוחעל! / יהושע דולב
   
   

   	רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ כִּי הִנֵּה שָׁבוּ וְעַל גוּפַת אִמָּם לֹא חָמְלוּ בְּחוֹמַת בֵּטוֹן וְתַיִל אוֹתָהּ אָנְסוּ וְאֶת רוֹצְחֵי בָּנֶיהָ סְבִיבָהּ הוֹתִירוּ אַל תָּשׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים וְאַל תְּבַקְרוּנִי אֲחַת לְשָנִים אַל תִּקְרֶעוּנִי לִגְזָרִים בִּגְדֵרוֹת וְאֱחָד לָשֵנִי אֲל-נָא נְכָוֵּן תְּפִילוֹת הִנֵּה שׁוּב הוּשְׁלַכְתִּי בְּצִידֵי הַכְּבִישׁ אֵין רוֹאִים וּבְאֵין חֵפֶץ אִישׁ חִיכִּיתִי לָכֶם, בָּנַי, שְׁנוֹת אַלְפַּיִים הִנֵּה שַׁבְתֶּם - אַךְ אֵין מְנַחֵם לִי עֲדַיִין...

   בניגוד מובהק לכל המקורות הקודמים, להוציא איכה רבתי פתיחתא כ"ד, רחל אמנו איננה הנמענת בשיר זה אלא הדוברת. סיבת בכייתה על בניה איננה 'כִּי אֵינֶנּוּ', אלא 'כִּי שָׁבוּ / וְעַל גוּפַת אִמָּם לֹא חָמְלוּ',⁴⁷ היינו, לא אפשרו גישה חפשית אל קברה, למרות שנכבש מחדש, כלאוה בין סורגים והפקידוה למשמרת בידי משנאי ישראל. הבית הפותח את השיר משמש כאקספוזיציה, שלאחריה משמיעה רחל את קובלנותיה. אין היא פונה אל בורא עולם – כבמדרשי חז"ל משלימי הפערים של ירמיהו ל"א, וכשירים שנידונו לעיל – אלא אל 'שוכחיה'. בזעקה מרה היא אוחזת לשונו של ירמיהו בהיפוך מכוון: 'אַל תָּשׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים' כנגד: "שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה'' (ג' 14). באופן דומה מתהפך בשיר מבקש הנחמה: רחל שבירמיהו ל"א 'מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ'; רחל שבשיר זה מבקשת נחמה לעצמה ('אַךְ אֵין מְנַחֵם לִי עֲדַיִין...').
   ניתן להבחין, באילוץ-מה, בהיפוך נוסף בין התנסחותו של ירמיהו ג' 14 ('שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם-יְהוָה כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן') לבין לשונו של השיר בטור השלישי של הבית הראשון ('בְּחוֹמַת בֵּטוֹן וְתַיִל אוֹתָהּ אָנְסוּ'). ל'בעל' משמעויות אחדות, כגון: אדנות,⁴⁸ כלומר, אני אדוניכם ואין כבודי להניחכם בידי אויבי; לשון בעילה, ומשמעה: אני חשקתי בכם כבעל באשתו, ולשון בעל, כלומר: אני בעלתיכם ולא הבעל, אליל הכנענים. הבועל, לפי כל המשמעויות, אינו פוגע בבניו. ממילא, מטען הערך הנלווה לשורש ב.ע.ל חיובי,⁴⁹ בעוד שהאונסים בשיר של דולב פוגעים באמם-הורתם ומטען הערך הנלווה לשורש א.נ.ס. שלילי.
   מילת השלילה 'אֵין', המופיעה שלוש פעמים, ונרדפותיה – 'לֹא' ובהיפוך 'אַל' – משמשות כמילים מנחות, המלוות את נושא האֵינות בשיר: העדר נחמה לדוברת, העדר שיבתה לעמה, העדר זיקת בנים לאִמם. ממילא, העדר זיקת נמעני השיר לעברם ההיסטורי-תרבותי-יהודי.
   בולטת בשיר משמעותה האונומתופאית של האות שי"ן, המופיעה שמונה פעמים – שָׁבוּ, לְשָנִים, לָשֵׁנִי, שׁוב הוּשְׁלַכְתִּי, אִישׁ, שְׁנוֹת, שַׁבְתֶּם– לסימון השתקה מכוונת ויזומה ודווקא על-ידי יהודים (שׁשׁשׁ...).
   דומה כי עיצובו של הבית השלישי באופן ששניים מטוריו – השני והרביעי – מוסטים לשמאל – מכוון: הוא בא להמחיש את הימצאו של הקבר בצדי הכביש, הרחק מן העין וממילא, הרחק מן הלב, כנוסחו של הטור השני: 'אֵין רוֹאִים וּבְאֵין חֵפֶץ אִישׁ' .
   פרסומו של השיר בתשס"ז המעיד כנראה על עמדתו הדתית-פוליטית-מדינית⁵⁰ של כותבו ועל תחושות אבל עמוקות שאינן מניחות לו, מלמד גם על זיקתו העמוקה למקרא ולמשמעויותיו האקטואליות, ומשמש רקע להבנת תחושת התסכול הקשה המשותפת לשיר זה ול'שיר אמנו רחל' מאת אורי צבי גרינברג, אשר יידון בהמשך. בשניהם אין ה'בנים' מעוניינים במעורבותה של רחל. להפך.

   מאמע רוחעל! / יהושע דולב
   
   

   למילותיו המקוריות של השיר

   אורי צבי גרינברג מתאר בהרחבה את מקומה של רחל בגאולת הבנים, אולם בניגוד לרוב המקורות הקודמים שראו בה דמות כיסופים, המתפקדת כאם מסורה, המתעמתת עם הקב"ה על מנת להחזיר את בניה למקומם, ובדומה לשיר של דולב – ה'צעיר'⁵² ממנו בחמישים ושמונה שנים – מתמקד שירו בשיכחתה ובכפירת השוכחים בכל מה שהיא מייצגת.
   השיר התפרסם לראשונה סמוך מאוד להקמת המדינה (תש"י) וכשבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כאשר, לכאורה, השיגה רחל את מבוקשה, כשהבנים שבו לגבולם.
   מה מציק אפוא לאורי צבי גרינברג? על מה ולמה הוא מוחה? מהו תוכן פנייתו לנמענתו, רחל? מהי זיקת השיר לתשתיותיו הקלסיות ול'אֶחָיו' בני זמננו? מדוע בחר בסוגת הקינה ומהו טיבה של קינתו?
   כל אלה יידונו בהמשך, לאחר הצגת השיר המלא.
   
   השיר פותח בציון העובדה, שאין מהלכים עוד 'בדרך אפרתה', מקום קבורת רחל – מקום ממין אחר, אפוף נוגַה ומקנה תחושת צל. לנוֹגַה משמעות מטאפיזית, המשיקה להארה אלוקית, כמובן העולֶה מישעיהו ס' 3 ('והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'). אור וזריחה בפסוק זה הם תשתית לטור החמישי בבית הראשון: 'והשמש זורחה', אולם השמש זורחת היא עובדה פיזית נטולת הרואיקה רוחנית. יותר מזה, היא אנטיתיזה למתבקש ממקום אפוף קדושה כקבר רחל. לטור זה מתלווה נימת קינה של האני-השר, התמהה על עצם העובדה שהשמש זורחת, על אף הניתוק הפיזי והרוחני מהמקום הקדוש. נראה, כי זו הסיבה שהטור מכיל את המילים 'והשמש זורחה –' בלבד – לציון הדגשת הכאב.
   רחל בוכה בבית זה ובבא אחריו לא על סבל בניה – כבכתובי מקרא, מדרש ופרשנויותיהם ובארבע היצירות הראשונות הנידונות במאמר זה – אלא על ששכחו הכול: אותה, את מקום קבורתה וכן גם את כל המקומות הקדושים האחרים, כבית לחם וחברון. מילת השאלה האנפורית, 'למה', נרדפת למילות קינה מקובלות, כאֵיך או אֵיכה ('אֵיךְ' נזכרת במפורש בטור השלישי שבבית השני).
   כאבה של רחל אינו אישי אלא לאומי. היא מוטרדת מהפסקת הכיבוש ('לָמָה לֹא בָאִים לְהֶמְשֵׁך מַסַּע-כּבּוּשִׁים?'), ומבכה את העדרו. מובן לחלוטין שהיא משמיעה את קולו הפוליטי-הפרגמטי והאידולוגי של האני-הלירי המובלע.
   זו גם דעתו של דן מירון, הסבור, שבתקופה זו חזרה שירת אצ"ג לתמטיקה הפוליטית הוותיקה שלה מתקופת "אימה גדולה וירח" והלאה משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.⁵³ המשורר חזר, לדעתו, לכתוב שירים על מלחמת העצמאות ועל תוצאותיה. 'ברמה הפוליטית נדרשים שירים אלה לתוצאותיה של מלחמת העצמאות: חלוקת ארץ ישראל בין המדינה היהודית למדינת ירדן. [...] המשורר מאשים בהאשמות קשות את המנהיגים, שחסמו, לדעתו, את תנופת הניצחון והכיבוש של א ישראל בחלקה השני של המלחמה'.⁵⁴ משפט התמיהה, 'לָמָה לֹא בָאִים לְהֶמְשֵׁך מַסַּע-כּבּוּשִׁים?', הוא דוגמה לביקורת נוקבת על המנהיגות בתקופה זו.
   הדימוי ל'כַלָּה שׁשְּׁכַחָה חֲתָנָה בְּלֵיל קִדּוּשִׁין' רומז, ללא ספק, למדרש איכה רבתי, פתיחתא כ"ד, הנזכר לעיל. נישואים מאושרים מומרים בטור החותם את הבית השני בבדידות ובתחושת חורבן דיכאונית, המסומלות ב'שׁוּעֲלֵי יֵאוּשִׁים', שתשתיתם בתיאורי חורבן המקדש הידועים,⁵⁵ אלא שהמדרש חותם בנחמה ואילו השיר – בתסכול מייאש.
   בבית השלישי מתקיים שיח בין רחל ל'אֶחָד-יָחִיד-מִבָּנִים', הלוא הוא האני-השר, המאשר את עובדת השיכחה ואת תוצאותיה, המעידות על קמילה מוחלטת של תקוות לאומיות מכל סוג. משך כל שנות גלותו, המתיק העם את סבלו בעזרת אותה רוח קודש, שהצמיחה 'פֵּרוֹת רְחוֹקִים' ו'טִִפְּחָה בְּבִרְכַּת-מִמֶּגֶד-עֲנָנִים', אולם 'עֶבֶד כִּי יִמְלֹךְ'⁵⁶ פָּגַם בכל אלה.
   עבדים שהפכו מנהיגים מדומים בבית הרביעי לעורבים, הידועים באכזריותם⁵⁷.
   בבתים החמישי והשישי מפליג האני-השר למחוזות דמיון של חזון מלכות, שיכול היה להתגשם לולא 'עוֹרְבֵי הַכְּפִירָה' הבוגדנים: 'בָּא יוֹם וְעָלְתָה קַשְׁתֵּנוּ-לְמַלְכוּת' – הן במובן של קשת בעלת צבעים, כקשת הברית, והן כמטונימיה לכלי נשק ⁵⁸ולעוצמה צבאית; 'וְחָמַר זֶרֶם יְאוֹר וְחָמַר זֶרֶם פְּרָת' – כמטונימיות למצרים ולעירק; 'וְאוֹיְבֵינוּ כְּקָנִים' – כמובטח בברית בין הבתרים.⁵⁹ 'קֶרֶן הָאַיִל' מטונימי לעליות לרגל אל מקום 'הַזָּהָב הַנּוֹצֵץ לְצִפּוּי מְרוֹם גַגּ', אשר בראשו של בית המקדש.
   לעתיד המצויר בטורים אלה, הדומה לעבר בימי בית ראשון בתקופת שלמה המלך, אין כל אחיזה במציאות. להפך: 'וּלְפִתְאֹם הָשְׁבַּת חַג'.
   בבית השביעי חוזר האני-השר ומקונן על סתימת אותן נביעות, שלעולם יש צורך בהן⁶⁰ (אשר נותרו לאחר שנסתמו רבות מאלה שנבראו בבריאת העולם ולשעולם אין עוד צורך בהן), 'לֹא עַל יְדֵי גוֹיִים גְּדוֹלִים [...] רַק יְדֵי יְהוּדִים-קְטַנִים' – למרבה האירוניה. מיותר לציין, שהנביעות הסתומות אינן אלא משל לסתימת הגולל של כל אידיאות-מלכות ואדנות, שהוליכו את העם משך כל ימי גלות, כמתואר בבית השלישי בשיר זה ('שֶׁאָכַלְנוּ מֵהֶם לְהֶמְשֵׁךְ הַקִּיוּם לְאַלְפֵי שָׁנִים') ובהרחבה יתירה – בבית התשיעי ('[...] וְהָיִינוּ הַרְחֵק אָז בְּעִמְקֵי לֵילוֹת וְשָׁמַעְנוּ קוֹלָהּ') .
   הבית השמיני, העומד בבדידותו המזהרת, מוכיח, שהנביעות הסתומות אנין מייצגות את עצמן בלבד אלא מעידות על מכלול רחב פי כמה: 'וְשׁוּב שׁוּב: תַּחַת מְגָדִים יֹאכַל דּוֹר עַד דּוֹר אַחֵר לְעָנִים'.
   בבית התשיעי חוזר ופונה האני-השר אל רחל אמנו ומבקשה לשוב לקִברה, כי העם אינו מקשיב לבכיה. לדעתו, אין זה עוד אותו עם: 'תַּם זֶה הָעָם אֲשֶׁר בַּגּוֹלָה'.
   
   שיר זה מעמיד אפוא את רחל במקום שונה מזה שהועידו לה המקרא ופרשניו וארבעת השירים (של וינטרוב, רוטנברג, רייכל ואריאל), מפני שלפיהם אין פעילותה של רחל תלויה בשיתוף פעולה עם עַמהּ. יש לה שיח ושיג עם אלוקים בלבד. אותו בלבד היא מבקשת לשכנע בהנחה, שהיא מייצגת היטב את רצון שולחיה, ושמאמציה תואמים לחלוטין את משאת נפשם. בניגוד לכך מציג שיר זה מצב הפוך: העם אינו מעונין בבכייה. העם שכח את מאוויו הקודמים. הוא חוזר וסותם בארות תקווה, שעדיין מבעבעות, וממילא מחיש בכך את אובדנו, כי בלא מים, כָּלים גם חַיים.
   הכלתה תקוותו? האבדו סיכוייו? לא לפי שיר זה.
   מצבו אמנם קשה, אולם אינו סופני. האני-השר סבור, שהוא חולה במחלה קשה: 'הָעָם מְתֻלָע', וליתר דיוק: 'הַנֶּפֶשׁ – פָּשׁוּט חוֹלָה'.
   כדי שיובן עד תום, חוזר האני-השר ומתאר את 'המחלה' בעזרת נרדפותיה: כְּפִירָה=שִׁכְחָה=בְּגִידָה=סְחַרְחַר עָלָיו רֹאשׁ – מחד גיסא, ובעזרת משל ('בַּרְזֶל-אָפֵל')– מאידך גיסא.
   עתה, לאחר שניתנה הדיאגנוזה ('הַנֶּפֶשׁ הַקּוֹפֵאת בְּנִגְעֵי הַכְּפִירָה'), מוצעת תרופתה: 'רַק בְּחַמֵּי הַשִּׁיר הַקָּדוֹש מְרַתְּחִים'.
   משך הריפוי אינו קצר, לכן מציע האני-השר לנמענתו – אמנו רחל – לשוב בינתיים אל קברה: 'שׁוּבִי שׁוּבִי, רָחֵל (אל קברך, אל מותך!)', כאנטיתיזה למשורר שיר השירים, המשתמש באותה לשון ממש בזיקה אל חיים פעילים: 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ מַה-תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם' (שיר השירים ז' 1).
   לאחר שתרפֵא, יחזור האני-השר אל אמנו רחל ויבקשה להתלוות אל בניה השבים אל אדמתם בזמר. לא עוד בבכי.
   קינת רחל אמנו ובכיה יהפכו ברבות הימים, לפי שיר זה, לשירת נצחון, על כן נעזר האני-השיר בלשונה של דבורה הנביאה (שופטים ה' 12):
   עוּרִי, אֵם! צְאִי בְּדֶּרֶךְ אֶפְרָתָה דּוֹר גּוֹאֲלַיִךְ בְּזֶמֶר לִפְגֹשׁ!
   הטור החותם את השיר סוגר מעגל: ראשיתו בזריחה וסופו בזריחה, אולם בעוד הראשונה – בסימן של אבל (בחינת 'הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, ⁶¹הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.'), האחרונה – בסימן של שמחה כפולה ומכופלה:
   גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ הַמְכֻפָּל שֶׁל עֵת קֵץ הַנְּמוּכִים מֵעַל לְקָדְקֹד דּוֹרְכֵי עֹז מְנַסֵּר.
   טור זה מחזירנו אל תשתיתו הקדומה: 'דאמר רבי לוי: מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה? מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים, ⁶²והאי חירגא דיומא'. גלגל החמה מנסר בקול במשך היום כנגר וזה מחליש את הקולות האחרים. הניסור יוצר מעין נסורת, אבק הנראה לעין, כשהשמש מאירה מול חפצים. ניסור השמש מטונימי לשירתו של המשורר, המבשרת את הקץ לנמיכות הדעת.⁶³
   גלגל השמש המנסר הוא קולם של דורכי עוז, אשר ימגרו בבוא העת את קול 'הַנְּמוּכִים', הלוא הם 'יהודים קטנים', 'משנאים', 'שוכחים', 'בוגדים', 'חולים', 'סותמי-בורות', ויוצא באלה כינויים מכינויים שונים, המאפיינים את שוכחי רחל אמנו.
   טור זה מחזירנו שנית אל שירת דבורה. כשם שנפשה דרכה עוז (שופטים ה' 22), כך בעתיד ידרוך עוז דור גאולים.
   
   השיר, הפותח בבכייה של רחל וחותם בצהלתה, מחזיר אמנם את רחל למקום שנועד לה מאז ומעולם, אך בשינוי משמעותי. לא עוד מבקשת רחמים בכל תנאי – כבירמיהו. ריפוי הנפש הוא תנאי קודם לפגישתה המחודשת עם בניה.
   
   בשיר מתקיימים כל מאפייני סוגת הקינה של אצ"ג, השונה מקינה נורמטיבית במובנים אחדים:⁶⁴

   • השיר כואב ואָבֵל על אובדן תקוות ועל התנערות מרחל ומכל מה שהיא מייצגת, כמוכח לעיל וכדרכן של קינות 'מקובלות', אך אינו הוא נמנע מהתייחסות לחטא של גאווה ובגידה – בניגוד לקינה נורמטיבית, המתמודדת לרוב עם אובדן בלבד, מיפָּה את המת ואינה מזכירה חטאים.
   • השיר מעמת זמנים של עבר מפואר, הווה נוגה ועתיד מזהיר – בעיקר ביחס לערגה למושאו, רחל אמנו, אך גם ביחס למקומו של מקדש, עלייה לרגל ומצבו של עם – כדרכן של קינות פרטיות ולאומיות בשירת אורי צבי, ובניגוד לקינות אחרות, המתרכזות בעיקר בעימות שני זמנים בלבד: עבר מפואר והווה נוּגֶה.
   • כוחות נפש מקוטבים, של בכי ואבדן – מזה, וכח ותקווה – מזה, וכן של רגש מתפרץ – מזה, והפעלה של היגיון צָרוף – מזה, משמשים בשיר בעירבוביה – כדרכן של קינות רבות ביצירתו השירית של אצ"ג, ובניגוד לקינות נורמטיביות, הממוקדות בעיקר בבכי ובהתפרצות רגשית. למעלה ממחציתו הראשונה של השיר מתמקדת בתיאור הכאב הפרטי והלאומי כאחד, אך המשכו בסימן של שיקול-דעת בהיר. קביעת 'הדיאגנוזה הרפואית' חדה כאזמל ('הַיְּהוּדִים בְּצִיוֹן – גּוּפָם נָחוּשׁ וְאוּלָם הַנֶּפֶשׁ – פָּשׁוּט חוֹלָה'), וכן גם התהליך הריפוי:
     אֶת תַּחְלוּאֵי הַגּוּף מְרַפְּאִים בְּסַּמִּים וּבְאִזְמֵל הַמְּנַתְּחִים
     אֲבָל נֶפֶשׁ הַקּוֹפֵאת בְּנִגְעֵי הַכְּפִירָה רַק בְּחַמֵּי הַשִּׁיר הַקָּדוֹשׁ מְרַתְּחִים
     עולם הדימויים לקוח היישר מחדר-ניתוח – כולל תרופות ('סַמִּים'), כלי ניתוח ('אִזְמֵל הַמְּנַתְּחִים'), תהליכי עיקור באמצעות הרתחה וכמובן תיאור תהליכי ריפוי (כגון, 'סְחַרְחַר עָלָיו רֹאשׁ') – מקום המצריך שיקול דעת נטול רגשות.
   • כדרכה של קינה אצ"גית, גם בקינה זו נתון המבט לא רק ל'מֵת' – מעמד רחל בעיני העם ומעמד אידאות תרבותיות, לאומיות, דתיות, המיוצגות על ידה – אלא גם לחַי אחריו (' נֶפֶשׁ הַדּוֹר'; 'דּוֹר גּוֹאֲלַיִךְ').

   הצורה תואמת אפוא לתכנים ולחוויות האצורים בשיר.
2. מאמע רחל' / אייבי רוטנברג' ²⁹
3. מנעי קולך מבכי / עידן רייכל ³¹
4. רחל / מאיר אריאל ⁴⁴
5. מאמע רוחעל! / יהושע דולב ⁴⁶
6. שיר אמנו רחל / אורי צבי גרינברג ⁵¹