סיכום

במרכזו של כל אחד מהטקסטים הנידונים במאמר זה עומדת דמותה של רחל אמנו.
בירמיהו ובמדרש, המשלים את פעריו, אין פעילה ממנה. היא מתייסרת, כואבת את כאב הבנים, נלחמת על חירותם ומצליחה להכניע את בוראם – בניגוד גמור לאבות האומה, המצוידים, לכאורה, ב'נְשׁקִים' חמים יותר.
תפקיד זה נרמז על-פי הפרשנות – גם בבראשית מ"ח 7. כך גם בשני השירים העממיים של וינטרוב ושוואקי, ובאופן אחר, החותר – בסופו של מהלך – לאותו מקום, בשירו העממי של מאיר אריאל, וכך גם ב'מנעי קולך מבכי' מאת עידן ריייכל – ספק עממי ספק ספרותי – המציג את רחל כפועלת במסגרת פרטיקולרית – כמגויסת למען שבויי מלחמת לבנון השנייה, מחד גיסא – וכ'מפעילת אלוקים' בתקופות קשות לאורך הדורות, מאידך גיסא.
'מאמע רוחעל' מאת דולב ו'שיר אמנו רחל' מאת אצ"ג מציגים מצב הפוך. בני הארץ אינם מעוניינים בהתערבותה. הם מתכחשים לו מכל וכול, כקובלנתו של אורי צבי: 'תַּם זֶה הָעָם אֲשֶׁר בַּגּוֹלָה וְאִתּוֹ יָרְדָה הָעֶרְגָּה שְׁאוֹלָה..' .
שלושה שירים – להוציא 'מאמע רוחעל' – פותחים בזריחה. כל אחד מהם מסיבה אחרת. אורי צבי גם חותם בה, כי, כדרכה של קינה אופיינית לו, סוֹפהּ – בהפגנת כֹּחַ! ⁶⁵