דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ספרות ע"י עשייה

אסתר אזולאי

התאמה לתיאוריות עיוניות


הצעתי לזיהוי 'הפוטנציאל הפרפורמטיבי' בטקסט הספרותי ומימושו על ידי הקורא עולה בקנה אחד עם תאוריות שדנות בקשר בין קורא וטקסט ובמקומו ובתפקידו של הקורא במערכת זו.
  ראויות לציון, בהקשר זה, גישות מודרניות ופוסטמודרניות על אודות יחסים בין טקסט לקורא ועל אודות המנדט שניתן לקורא בבניית הטקסט הספרותי, כגון: הגישה שהטקסט תלוי-קורא; שללא קורא אין טקסט (Barth, 1981; 1983; 1984; Kristeva, 1984); שכל קורא מביא את עולמו ואת ידיעותיו אל הטקסט; שאין טקסט העומד בפני עצמו אלא רק טקסט ליד טקסטים אחרים (Bloom, 1976); שהטקסט הוא תלוי קונטקסט (Beach, 1998); שהקורא הוא אמן מבצע (צורן, 2000; Holbrook, 1946). זהו היבט מיוחד שנגזר במידה מסוימת מאי-מוגדרותו של הטקסט ובעקבות גישתו של אינגרדן, העוסק ב"קריאת יצירת הספרות כמימוש" (Ingarden, 1964).
ביץ' ופיש (Fish, 1980; Beach, 1998) מתייחסים לתהליך קריאה בקהיליית קוראים. ביץ' איננו מסתפק בגישה, שניתן להבין טקסט כלשהו ליד טקסט אחר, אלא הוא דן גם בטקסט המצוי בקונטקסט כלשהו. במאמרו הוא עוסק בקונטקסט של כיתה, של קבוצת קוראים הדנה בטקסט. להערכתי, קונטקסט יכול להיות רחב יותר, עשוי להיות קשור כמובן גם בטקסט, בספר שמצוי בו הטקסט, או קשור לז'אנר שהוא נמנה עימו. הקונטקסט עשוי להיות קשור גם לקורא או לקהל ספרותי רחב שקורא את הטקסט, וגם למציאות שבצלה נכתב הטקסט או שבצלה קורא הקורא את הטקסט. לעתים, אירוע שהתרחש בזמן מסוים ובמקום מסוים קובע דרך קריאה מיוחדת ופרשנות מקורית, והטקסט מואר מכוח זה באור חדש ומתפרש מתוך הקונטקסט המסוים. ביץ' עוסק כאמור בקונטקסט של כיתה ושל קבוצת קוראים שדנים בטקסט יחדיו.
אוסטין (2006) טוען לקיומן של מילים מפעילות בעלות פוטנציאל פרפורמטיבי. בספרו הוא מציע תפיסה חדשנית לגבי תפקיד המילים. על פי התפיסה המסורתית נראה היה שצריך לתפוס את המילים בראש ובראשונה כמייצגות דברים בעולם ואת המשפטים – כמעבירים תוכן אמיתי או שקרי. אוסטין "ממיר בספרו את התמונה הזאת של השפה בתמונה אחרת, המציגה באופן משני את העובדה שטוענים טענות עם מילים ומצביעים על העולם בעזרתן. לפי אוסטין, בראש ובראשונה עושים דברים עם מילים, ולכן יחידת המשמעות המהותית להבנת השפה אינה מילה או טענה, אלא מעשה דיבור" (שם, שם, גב הספר). לדעתי ניתן "לעשות דברים", דהיינו, לממש טקסט ספרותי באמצעות ז'אנר אמנותי אחר על ידי זיהוי 'הפוטנציאל' האמנותי בטקסט הספרותי והכנתו לקראת מימוש הפוטנציאל הספרותי המצוי בטקסט.
אוסטין שואל איך "עושים דברים" עם מילים, ומאמר זה אכן ינסה להראות איך עושים זאת עם טקסט ספרותי. בהקשר זה ראוי לציון ספרה של אוסבורן (1995) שמציג פעילויות (למשל, דרמה, ציור וכדומה) על השירה. היא מציגה בספרה דוגמאות שונות לכך - גם מאמר זה יציג עשייה על טקסט ספרותי וחזרה אליו עם תובנות פרשניות חדשות.
פדיה (1996) טוענת טענה דומה על אודות עיון בטקסטים קבליים. לדבריה, בטקסטים קבליים נדרש הקורא 'לדמיין' את הטקסט: "היכולת לאסוף בהקשבה את כל הפרטים ואחר להיפרד מן הסדר בו נמסרו ולהיות מסוגל לחוותם באופן חזותי מידי, ראשוני, כאחדות תמונתית היא יכולת ההקשבה לחיבור הקדוש. בה גם טמונה יכולת ההתגלות מחדש" (שם, שם, עמ' 166).
לטענתי, דבריה של פדיה נכונים גם לגבי טקסט ספרותי. ואכן, גם כאשר הקורא מעיין בטקסט ספרותי הוא צריך לפעול פעולות כלשהן כדי לדמיין את הטקסט לצורך פרשנותו. פדייה עוסקת במאמרה בדמיון וביכולת להיפרד מן הסדר שבו נמסרו הדברים ולארגנם בסדר אחר. אני אנסה להוכיח תקפות של עניין זה גם לגבי טקסטים ספרותיים אחרים ואנסה לסרטט במאמר דרכים מגוונות להתבוננות בטקסט ולדמיינו, תוך שימוש בפוטנציאל הקיים בטקסט ומימושו. במאמר זה אצביע על אפשרות לשבור את הלינאריות של הטקסט הכתוב, ועל דרכים מגוונות לדמיין את הטקסט הספרותי על פי כוחו, המהותי לו. ובמיוחד על ידי פוטנציאל של אמנות פלסטית שמצויה בו.

 

קיוונים אקדמים