דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

אסטרטגיה ליישום חינוך לקיימות במוסדות חינוך

​עקיבות - רציפות והמשכיות של החינוך

על מנת להגביר את הסיכוי שלחינוך הסביבתי יהיו השפעות ארוכות טווח, יש צורך לספקו על בסיס קבוע ומתמשך ולא כאירועים יחידים המנותקים מרצף תכנית הלימודים. (קוייל Coyle, 2005) גורס, כי:

 "פיתוח אוריינות סביבתית אמיתית צורך זמן. לא ניתן לייצרה באמצעות 'מיקרוגל חינוכי'. ראשיתה במידע מובנה והקניית עקרונות יסוד, המשכה בהקניית מיומנויות חקר של סוגיות, וסופה בהקניית יכולת להתמודד עם מצבים משתנים" (שם, עמ' 12).

המסד התיאורטי לדרישה לעקיבות ורציפות נובע מהגישה הקונסטרוקטיביסטית לחינוך לקיימות (או הפרדיגמה ה"חברתית תרבותית"). חינוך לקיימות בהיותו יחסי (לזמן ולמקום), דינמי ובעל מטרות פתוחות, נבנה ומתפתח בקרב הלומד לכל אורך שנות חייו. הוא צובר עומק וממדים חדשים כאשר הלומד נחשף למצבי חיים חדשים, לסוגי ידע חדשים ולסביבות משתנות. בהיותו תלוי הקשר באופן עמוק ומובנה, כל עוד ההקשר משתנה, החינוך לקיימות ממשיך ומתקיים.

בהיבט המוסדי, תכנית לימודי סביבה צריכה להתחיל כבר בגיל הגן ולהימשך לכל אורך החיים, בכל המדרג של מערכת החינוך: בבתי ספר, בלימודים גבוהים, במסגרות קהילתיות ובמקומות עבודה, תוך התאמה להקשרי הלמידה וללומדים. חשיבות ההמשכיות בלמידה רלוונטית לכל קהיליית בית הספר, ובראש ובראשונה לצוות ההוראה הנתפס כמודל בעיני התלמידים. על מנת לייצר חוויית הוראה–למידה כוללנית, מומלץ כי מוסדות חינוך ייצרו שיתופי פעולה עם המוסדות החינוכיים שמהם הגיעו תלמידיהם.

 

קיוונים אקדמים